שמאלה |

בזמן האחרון אני נע בין יאוש קל, לבין תחושת היסטריה קלה (הכל קל לפחות). האדמה בוערת, והשאלה מה לעשות – להרים ידיים או להתגייס למאבק.

איתי אקנין כתב על המצב בפוסט בבלוג שלו:

לחץ ציבורי אמיתי וחזק אפשר להשיג רק בדרך אחת ויחידה: איחוד המגזרים המגזרים המדוכאים. וזה מה שמוביל אותי למאבק שלנו, ושלכם.

כולנו, אנשים המקדשים חיי אדם ושוויון זכויות כערכים עליונים, לא צריכים לשבת ולבכות בבית, לכתוב ולכתוב, לדבר ולדבר, "לחנך". אנחנו צריכים להתקומם, לצעוק, למחות. ביחד. לא להצביע שמאלה ולשמוח כשהשמאל מגרד בקושי שמונה מנדטים ביחד, אנחנו צריכים לכוון לשלטון! שלטון? כן רבותי. תקראו לי חלמן, הוזה, אדיוט וילדותי. אמנם לא סביר שנראה ראש ממשלה מטעם מפלגת שמאל (אמיתית) במדינה הכל כך לאומנית-גזענית הזאת – אבל לשם צריך לכוון. צריך להסביר לכל תושב ותושב מהם בני אדם; לא לשתוק עד שלא יקשיבו, יחשבו ויבינו שאין אופציה אחרת מלבד וויתור על שטחי אדמה, על משאבים, על כסף ועל כבוד. חיי אדם עומדים מעל כל אלה.

…

כשהימין שטף את מוחות הציבור- הוא קיבל עם שלם, מאוחד ועקשן, לוחמני ועצבני לצידו. הגיע הזמן שגם אנחנו ננצל את תכונותיו של הציבור הישראלי. אנחנו
צריכים לפנות לכל קהילה מדוכאת להצטרף איתנו למאבק. לצעוק ולא לשתוק, ביחד איתנו.

וזה באמת המאבק של כולם – נשים, פלסטינים, מזרחים, הומוסקסואלים, עובדים זרים, פליטים:

כולנו ביחד, אם ממש נרצה, יכולים לשנות את העולם. אם נאחד יחדיו את כל הציבורים המדוכאים, אנחנו ננצח. והמאבק שלנו הוא גם המאבק שלכם.